הכתובה והסכום הכתוב בה, למעשה הינם התחייבות בין הבעל לאישה. מעין הבטחה שבה מצהיר הבעל שאם יבחר להתגרש מאשתו ישלם לה סכום שהצהיר עליו ביום החתונה ונרשם בכתובה. משמעותה של הכתובה היא ברעיון הקדום "שלא תהא קלה עבורו להתגרש". כלומר שהגבר לא ימהר להתגרש מאשתו ללא מחשבה.
השאלה האם בית הדין יחייב את הבעל בתשלום הכתובה בעת הבקשה לגירושין תלויה בגורמים רבים ואינה חד משמעית. אך ראשית יש לזכור כי מדובר במעין חוזה ויש ליתן על כך את הדעת בעת ההתחייבות על הסכום מלכתחילה.
ומשאמרנו את הדברים לעיל, נעשה סקירה קצרה של הסיבות בגינן תזכה האישה בכתובתה או שתישלל ממנה: במקרה בו תוכרז אישה כמורדת או נואפת, זהו מצב שבו אישה אינה דואגת לבעלה או לביתה, אינה מקיימת יחסי אישות או מתנהגת במקרים שאינם מאפשרים חיים משותפים או כמובן במקרים בהם נמצאות הוכחות לשהייה עם גבר זר שאינו בעלה.
גם מקרים בהם בקשת הגירושין מגיעה מהאישה והיא יוזמת אותה או לחילופין יצאה מבית המגורים המשותף ומתגוררת במקום אחר. כאשר קיים "מקח טעות" שבו האישה העלימה עניין רפואי מהותי מבעלה או במקרה של "עוברת על דת" שבו האישה אינה מאפשרת לבעל לנהל אורח חיים דתי.
ישנם סיבות רבות ומגוונות וכמובן שכל מקרה הינו אישי ובעל פרמטרים הייחודיים לו. ישנן כמובן הקלות לכל אותן מקרים שציינתי למעלה אשר על אף שהתקיימו יאפשרו לאישה לקבל כתובתה גם אם יזמה בעצמה את הגירושין או יצאה מהבית בטרם התגרשה.
לצערנו פעמים רבות משתמשים בהליכי גירושין בכתובה ובסכום הכתוב בה על מנת לייצר מנוף לחץ לצורך השגת "תנאים" בתוך ההליך או לצורך זירוז מתן הגט.
חשוב לזכור כי תביעה לכתובה יכולה להתרחש רק בבית הדין הרבני והיא מוגשת על ידי האישה. בית הדין יבחן את מכלול הנסיבות ויקבע האם האישה זכאית לכתובתה. על אף העובדה כי בשנים האחרונות בתי הדין דנים ומכירים עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973, עדיין קיימים לא מעט מקרים בהם נפסק כי הגבר ישלם לאשתו כתובתה.
בין אם את האישה המבקשת להתגרש ובין אם אתה הגבר, לייעוץ לפני תחילת ההליך קיימת חשיבות מכרעת ואסור לוותר עליו. גם אם הצדדים מסכימים לוותר על הכתובה, יש צורך בהצהרות על וויתורה שייעשו במסגרת ההסכם בין בני הזוג וימנעו הליכים מיותרים מאוחר יותר.
